כך באתי לעולם, את הינקות בקושי אני זוכר, אך כן אני זוכר שהסתכלתי לעולם דרך סורגים, מאחורי הסורגים העולם נראה חסר גבולות ומרתק. נתנו לי צעצועים ושעשועים, אמרו שזה מעביר טוב את הזמן ופשוט צריך לחכות עד שאגדל ואוכל לצאת מהכלוב.
אז ככה העברתי את הזמן, עם שתי רגליי באויר מדי פעם, מדי פעם בוכה, מדי פעם צוחק.
את הילדות העברתי בגן, אמרו שזה מעביר יופי את הזמן בזמן שההורים עסוקים. אחרי הגן אפשר לראות את ההורים, לשחק עם חברים, וככה להעביר את הזמן בכיף והשתעשעות. אז השתעשתי. מדי פעם בקיץ היו שמים אותי בקייטנה, ככה בשביל להעביר את הזמן של הקיץ בכיף.
בבית העברתי את הזמן די בקלות. פה ושם היו קשיים על הלימודים אך נתנו לי מורה פרטי וככה הכל זרם יותר טוב. סך הכל, שנות בית הספר עברו להם די טוב. אהבתי להעביר את זמני בלצפות בטלויזיה, לשחק במחשב, כדורגל היה אחת מהפעילויות שהכי אהבתי להעביר את זמני בה.
אחר אך העברתי את זמני בצבא, העברתי את זמני באימונים, בשמירות, ברביצה באוהל, ושוב בשמירות.
אחר כך העברתי את זמני באוניברסיטה, זה קצת הזכיר לי את הקיטנה שכולם אמרו לי שכדאי לי מאוד להעביר את זמני בזה. היה סך הכל כיף, העברתי את זמני בהרצאות, סיכומים, מסיבות, סקס, אלכוהול, ואחרי הכל הזמן זרם ממש טוב וכך עברו להן שנות האוניברסיטה.
אחר כך אמרו לי שכדאי לעשות ילדים, ושזה אחלה מטרה בפני עצמה בחיים, ובאמת היה מעניין מאוד לצפות בהם עושים את כל הדברים שהם היו צריכים לעשות על מנת להעביר את הזמן. הזמן שלי זרם בנחת והיה סך הכל ממש כיף להיות הורה.
אחר כך הייתי קצת עייף, אז הילדים שלי אמרו לי שכדאי לי להיכנס לבית אבות, ושזה מעביר את הזמן יופי בין הביקורים שלהם. ככה העברתי את זמני בקורסים, שיחות עם אנשים אחרים, זה קצת הזכיר לי את זמני באוניברסיטה.
ואז אמרו לי שהגיע זמני למות, ושאני יכול להיות גאה כי היו לי חיים מאושרים. הייתי קצת מבולבל, רציתי לשאול מתי אני אוכל לצאת מהכלוב ?

הערב הגיע, רוח קרירה מלטפת את זיעתי,
מנחמת.
אני מוציא את הבוץ בין אצבעות רגליי, מטהר את עצמי לקראת בואה,
היום היא תבוא עם רדת החמה,
מהאופק,
היא תדהר, ואיתה חלונות בתוך חלונות,
הם יחלפו מולי, וכל אחד הוא מיסתור, כל אחד
אני ארצה להציץ לתוכו, אך יחלוף כל כך מהר.
הנה היא !

בדרכי פגשתי נווד,
לא טס הוא על מרבד,
לא היה לו מטה קסמים
ולא יכל הוא ללכת על אגמים.
אך על גבי ארשת פניו
יכלתי לקרוא רבבות מסיפוריו.
וביום מונסון חם ולח,
כשההמון נוהר להיסתתר מתחת לכל פח,
עם עיניים קצת קמוצות
ראיתיו הולך בין הטיפות.
"התוכל לגלות לי קסמים וסודות ?"
"לך ידידי, יש עוד זמן לחכות."

“כן, וכמה פעמים בחיים אתה אכלת שרימפס ? ”

“אני חושב שחמש שש, פסטה עם שרימפס נחשב ?”

“לא"

“אז שש אולי"

“אוקיי. עם כמה נשים שכבת ?”

“אהם, שונות ? ארבע אני חושב"

“חושב ? חבוב יש כאן כאלה שמגיעים עם מספר תלת ספרתי וזוכרים בדיוק, עם כמה בחורות שכבת ?”

“שלוש, עם הרביעית זה יכל להיות אבל בסוף..”

“מממ" הוא הנהן בראשו, קמט קל עלה על מצחו, “תשמע, אני מסתכל על הדוח שלך עד כה – הלכת שש פעמים ללונה גל, לא עשית באנג'י, לא השלמת תואר באוניברסיטה, אכלת רק שש פעמים שרימפס ושכבת עם שלוש נשים, ואני מזכיר לך שאנחנו במאה העשרים ואחת, אני לא רואה איך זה יכול להתפתח לכיוון חיובי מדי"

“אבל תשמע אדוני, אני סך הכל נהרגתי בגיל די מוקדם, לא נתתם לי הרבה צ'אנס, תתן לי עוד קצת זמן אני מבטיח שזה ישתנה אני אוציא מעצמי יותר, אני יודע שאני יכול"

“תשמע זה לא משחק נינטנדו, מדובר כאן על חיים של אנשים, אם אני מחזיר אותך חזרה למשחק אז זה אומר שמישהו אחר צריך לחכות בתור, ואתה הרי ישראלי אתה יודע כמה אתם לא אוהבים לחכות בתור", הוא המשיך לרשום דברים על הדף בלי להרים מבט ממנו, “אני אגיד לך מה, המקום כאן די עמוס גם ככה, תחשוב כמה פוליטיקאים יש במקום הזה מאז השיטה הדמוקרטית, ואנחנו כל הזמן בתהליכי בנייה אבל לא מסוגלים לעמוד בקצב, ותאמין לי הקצב רק הולך ומתגבר, זה שאני מתעקב איתך ומדבר איתך זה רק בגלל שאני רואה איזה פוטנציאל טוב היה לך להגיע למקום הזה, אבל מה לעשות אנחנו נאלצים להעלות את הדרישות על מנת להיכנס", הוא ליטף לעצמו את הקרניים

הרגשתי משהו תקוע בגרון, תחושת שיממון, חנק, כאילו אין לכל מה שעשיתי משמעות, ואלוהים יודע עד כמה ניסיתי לשכב עם יותר נשים. “תגיד", אמרתי לו, “זה אומר שאין לי בררה אחרת ? אני חייב להגיע למקום השני ? אין אופציה שלישית ?”

“אתה מדבר על אופציה לאנשים שהם לא זה ולא זה ? יעני לא יותר מדי נשים אבל גם לא מספר אפסי ? לא מרצדס אבל גם לא ווספה ? לא תואר באוניברסיטה אבל גם לא רועי כבשים בגבעות מוריקות בסקוטלנד ? יעני אנשים מהשורה ? בורגנים וכאלה ? ובכן, בשבילהם בדיוק מתאים המקום השני, נוחות מירבית. “

לפתע בקעה קרן בהירה מבעד ללהבות, ראיתי שתי דמויות לבנות מתחילות ללבוש צורה, מתקרבות אלי לאיטן, “לא !!!!!!!!!”, צעקתי, “לא תנו לי צ'אנס ! אני לא רוצה ! אהההה !”, הם חייכו אלי, משקשקים את כנפייהם באצילות, נגינת נבל וחלילים ליוותה את רדתם.

“בוא איתנו חמוד, יהיה לך טוב, תחיה באור"

ידידי התיש המדבר הביט עלי במבט מלא הבנה ואמפתיה, ידעתי שאין לו כבר מה לעשות. בעודי נישא אל על לכיוון האור ראיתי מרחוק דברים ניפלאים – סאונות רטובות, משחקי פוקר בעירום, טקסי טאנטרה, קשירות, אזיקים עם פרווה, נהרות של ויסקי, הרי געש של שוקולד חם, תאורת אבוקות, הצלפות שוטים, ליקוקים, ניבוסים, עגבים, וחומוס, או כן, כל כך הרבה חומוס...

Going to Hell

"למעלה!" הוא אמר, "למעלה! תבנו אותם למעלה !", הוא הסתובב עם ניצוץ בעיניו בין גורדי השחקים המיתמרים מעלה מעלה. "כן, איזה יופי, ריהוטי עץ אלון, העיצוב, הצבע, הרוגע שזה משרה, למה אתם חושבים שיצרתי עצים ? בשביל סתם להתנפנף ברוח ?"
הוא אץ טס למקום אחר "קדימה", הוא עודד אותם, "התרבו, מלאו את הארץ ! כן כן, כמו כוכבים תהיו לי פה, כמו כוכבים, רבים כמו כוכבים!"
הם עסקו במשגלים, ניענעו תינוקות בעריסה, חבשו פצעים של ילדיהם שנפלו במשחק, הכינו ארוחות, אכלו שרימפס, עישנו סיגריות. "איזה יופי ! קדימה, תהרגו את החיות הקטנות הללו, הרי יצרתי אותם בשבילכם במיוחד ! בשבילכם !"

או אולי הוא מסתובב לו, מיואש, מסתכל למעלה ושואל "לאן ? לאן ?" זקנו נימלא פיח, במעין קול עדין, מיואש שואל הוא "מה, גם את המגדלים האלה אתם רוצים שאני אחריב בסוף ? מה אתם רוצים שזה יהיה הפעם ? הוריקנים או כוכב שביט ?". בוהה הוא בילדים המשחקים בגן, הם מתרוצצים סביבו, צוחקים על זקנו.

או שהוא אינו ? עזב ? טס לכוכב אחר ?
או שהוא פשוט מתעלם ?
או שהוא מת ? או שהוא לא היה אף פעם ?
מי הוא בכלל ? מה הוא ?

Well, so you've reached a dead end. Nothing seems to go right, you're alone, you hate your job, you don't feel fulfillment in your studies, and none cares. You just keep on going, pulling yourself out of your bed at morning, making important decisions like which socks will you wear, which T-shirt will you put on. And then the beam of light, entering from the window, shivering on the ripples in you coffee mug, reminds you that the sun is moving, and with it you are approaching the end, dead.