תפסת מרובה לא תפסת

כי בטוח שכחנו משהו, לא קורה יום שאני לא שוכח משהו, אז בשבעים אלף שנות תרבות בטוח שנישכחו כמה דברים בדרך. אז יש לנו עוד מעט צלחות מעופפות ורובי לייזר, יש לנו  טיימליין וסמארטפון, אך אפשר לקחת שנייה ולפשפש בכיסים שלנו ולראות איזה מפתחות שכחנו? אני יודע שאני שכחתי מספר מפתחות בכל מני מקומות מפוקפקים.

הפייסבוק מאוד ממכר, זו תופעה יותר ממכרת מה"תבלין", ומי ששולט בפייסבוק שולט באיך שאנחנו מפרשים את החיים שלנו. החיים שלנו הם פלקט של אירועים שצריכים לערוב לעין של 254 חברינו בפייסבוק? מעולה, אז נשים תמונות משעשעות, ונלווה אותם בכמה משפטים קצרים וקליטים, שיסבירו עד כמה אנחנו כדאיים ליקום הזה.

זו מלחמה שכבר ברור כשמש מי עם ידו על העליונה. כל אימת שניתנה לבני האדם טכנולוגיה אשר לכאורה גורמת לחייהם להיות למראית עין נוחים יותר, בני האדם ינהרו אליה. זה בערך כמו להניח מספוא לעדר כבשים בכניסה לבית המטבחיים, התוצאה ידועה. אבל היכולות העתיקות לא נעלמות כהוא זה. להרמן הסה הייתה מחשבה מרגיעה, שגם אם כל האנושות תבוא לכיליון (או תביא עצמה לידי כיליון), מספיק במספר זעום של ספרים (שהוא מציין חלק מהם) בשביל לשחזר מחדש את כל גדולתה ואיוולותיה של האנושות. היכולת לדבר עם אדם אחד, לא לברוח ממנו לאינטרנט, לפתוח שיח של אני-אתה, לגלות באמת את הסיפור שלנו ולא להתייחס אליו כמוצר מדף, אחד מבין מיליוני טיימליינים, יכולות אלו ישרדו, רק כמו תמיד לא במיינסטרים.

בפרק האחרון של LOST

לפתע הוא מוצא את עצמו שם,
על כדור, צף בחלל, במסלול מעגלי סביב כדור אש ענקי.
על הכדור 7 מיליארד בני אדם,
יבשות, איים, ימים, אגמים, נהרות, יערות, ציפורים, יונקים,
בקטריות, פרסומאים,
אלרגנים מסוגים שונים,
אינטרנט,
פצצות אטום,
פוליטיקאים, עכברים, ועוד ועוד..
מה הוא יעשה ? האם הוא יצליח לשרוד תקופת חיים ?

Night train...

The driver blow the horn, you wake up, the train slow down and stop at unfamiliar station. Out of habit you go down from the train, rub your eyes and start to watch the things. Slowly, through the blur forms start to be crystallized and already familiar things are seen. The bed where you entered yesterday, the closet where your clothes are, here is the door and behind it the world.

Night train...

The driver blow the horn, you wake up, the train slow down and stop at unfamiliar station. You ask the ticket collector what is the nature of this place that you arrived to. He answers that this is a new place and that you are invited to go down if you please. You ponder over this idea and decide to explore this new place. You open the door, the light is glittering, the eyes want just few more moments of darkness's compassion. Delicate tingle of morning's breeze is pampering your skip, summons the notion of the inner heat. A bird is looking out from a drawer inside the soul's inner space, examine her surroundings, coming out, taking her stand on a branch, starting to sing. Slowly, through the blur, forms start to be crystallized and already things are seen. Maybe you will see a bed, maybe a closet with clothes, maybe you will meet a door, and what is it behind the door ?

A thrill is passing throughout you body – a world ?

כך באתי לעולם, את הינקות בקושי אני זוכר, אך כן אני זוכר שהסתכלתי לעולם דרך סורגים, מאחורי הסורגים העולם נראה חסר גבולות ומרתק. נתנו לי צעצועים ושעשועים, אמרו שזה מעביר טוב את הזמן ופשוט צריך לחכות עד שאגדל ואוכל לצאת מהכלוב.
אז ככה העברתי את הזמן, עם שתי רגליי באויר מדי פעם, מדי פעם בוכה, מדי פעם צוחק.
את הילדות העברתי בגן, אמרו שזה מעביר יופי את הזמן בזמן שההורים עסוקים. אחרי הגן אפשר לראות את ההורים, לשחק עם חברים, וככה להעביר את הזמן בכיף והשתעשעות. אז השתעשתי. מדי פעם בקיץ היו שמים אותי בקייטנה, ככה בשביל להעביר את הזמן של הקיץ בכיף.
בבית העברתי את הזמן די בקלות. פה ושם היו קשיים על הלימודים אך נתנו לי מורה פרטי וככה הכל זרם יותר טוב. סך הכל, שנות בית הספר עברו להם די טוב. אהבתי להעביר את זמני בלצפות בטלויזיה, לשחק במחשב, כדורגל היה אחת מהפעילויות שהכי אהבתי להעביר את זמני בה.
אחר אך העברתי את זמני בצבא, העברתי את זמני באימונים, בשמירות, ברביצה באוהל, ושוב בשמירות.
אחר כך העברתי את זמני באוניברסיטה, זה קצת הזכיר לי את הקיטנה שכולם אמרו לי שכדאי לי מאוד להעביר את זמני בזה. היה סך הכל כיף, העברתי את זמני בהרצאות, סיכומים, מסיבות, סקס, אלכוהול, ואחרי הכל הזמן זרם ממש טוב וכך עברו להן שנות האוניברסיטה.
אחר כך אמרו לי שכדאי לעשות ילדים, ושזה אחלה מטרה בפני עצמה בחיים, ובאמת היה מעניין מאוד לצפות בהם עושים את כל הדברים שהם היו צריכים לעשות על מנת להעביר את הזמן. הזמן שלי זרם בנחת והיה סך הכל ממש כיף להיות הורה.
אחר כך הייתי קצת עייף, אז הילדים שלי אמרו לי שכדאי לי להיכנס לבית אבות, ושזה מעביר את הזמן יופי בין הביקורים שלהם. ככה העברתי את זמני בקורסים, שיחות עם אנשים אחרים, זה קצת הזכיר לי את זמני באוניברסיטה.
ואז אמרו לי שהגיע זמני למות, ושאני יכול להיות גאה כי היו לי חיים מאושרים. הייתי קצת מבולבל, רציתי לשאול מתי אני אוכל לצאת מהכלוב ?

הערב הגיע, רוח קרירה מלטפת את זיעתי,
מנחמת.
אני מוציא את הבוץ בין אצבעות רגליי, מטהר את עצמי לקראת בואה,
היום היא תבוא עם רדת החמה,
מהאופק,
היא תדהר, ואיתה חלונות בתוך חלונות,
הם יחלפו מולי, וכל אחד הוא מיסתור, כל אחד
אני ארצה להציץ לתוכו, אך יחלוף כל כך מהר.
הנה היא !

בדרכי פגשתי נווד,
לא טס הוא על מרבד,
לא היה לו מטה קסמים
ולא יכל הוא ללכת על אגמים.
אך על גבי ארשת פניו
יכלתי לקרוא רבבות מסיפוריו.
וביום מונסון חם ולח,
כשההמון נוהר להיסתתר מתחת לכל פח,
עם עיניים קצת קמוצות
ראיתיו הולך בין הטיפות.
"התוכל לגלות לי קסמים וסודות ?"
"לך ידידי, יש עוד זמן לחכות."